פסק-דין בתיק ע"א 37222-09-13

1.       ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה ( כב' השופטת ח' לפין - הראל) מתאריך 27.6.2013 בתיק א' 10 - 08 - 11424.

2.       בתביעת שיבוב שהגישה המערער לבית משפט קמא, עתרה המערערת לכך שהמשיב יחוייב לשלם לה סך 5,371 ש"ח. לטענת המערערת, המשיב גרם לתאונת דרכים, בה נגרם נזק למכוניתו של אדם בשם גיל הירשהורן, אשר היה מבוטח על ידה (להלן - " המבוטח"). על פי חוזה הביטוח, שילמה המערערת למבוטח את הסכום הנזכר, ועל כן הגישה תביעתה נגד המשיב, שלטענתה אחראי לנזק שנגרם.

3.       תביעת השיבוב שהגישה המערערת הוגשה בתאריך 5.8.2010. במקביל לתביעה שהגישה המערערת, הגיש המבוטח עצמו, בחודש ספטמבר 2010, תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות. בתביעתו עתר המבוטח לכך שהמשיב יחוייב לפצותו עבור נזקים עקיפים שונים שנגרמו לו, ואשר לא קיבל עליהם פיצוי מאת המערערת.

4.       המשיב התגונן מפני שתי התביעות, וטענתו הייתה שהמבוטח הוא הנהג האחראי לתאונה. גרסת המשיב הייתה, כי בעת שעמד ברמזור המבוטח פגע בו מאחור. לעומת זאת, גרסת המבוטח הייתה, שבעת שעמד ברמזור, אחרי מכוניתו של המשיב, המשיב נסע לאחור, ופגע במכונית המבוטח.

5.       בתאריך 7.4.2011 נתן בית המשפט לתביעות קטנות (כב' השופטת מ' צור) את פסק דינו. בפסק הדין קיבל בית המשפט לתביעות קטנות את גרסת המבוטח, וקבע כי המשיב הוא הנהג האחראי לתאונה. בית המשפט לתביעות קטנות העדיף את גרסת המבוטח על פני גרסת המשיב לגבי אופן התרחשות התאונה, וקבע כי "בגרסת [המשיב] נתגלו סתירות ואינני נותנת אמון בדבריו". בפסק הדין שניתן, חוייב אפוא המשיב לשלם למבוטח, בגין הנזקים העקיפים שנגרמו, סך 2,966 ש"ח.

6.       לעומת קביעותיו של בית המשפט לתביעות קטנות, כי המשיב אחראי לתאונה, קבע בית משפט השלום בפסק דינו, שניתן בתאריך 27.6.2013, הוא פסק הדין שבערעור, כי המערערת לא הרימה את הנטל המוטל עליה, להוכיח כי המשיב אחראי לתאונה. לדעת בית משפט קמא, קביעות בית המשפט לתביעות קטנות בפסק הדין שנתן, נקבעו על סמך מידת המהימנות שייחס לעדים שהעידו לפניו, "ואין התרשמותו של שופט אחד מחייבת שופט אחר". על כן קבע בית משפט קמא, שאין לקבוע שנוצר השתק פלוגתא ומעשה בית דין. בית משפט קמא הוסיף, שהמשיב מתקשה להתנסח בשפה העברית, ודבר זה היה בעוכריו במהלך הדיון בבית משפט קמא, אך אינו מצביע בהכרח על אמינות או חוסר אמינות. עוד קבע בית המשפט קמא, שלאור יעד הנסיעה, לא היה זה הגיוני שהמשיב יסע לאחור באותה צומת.

          על כן, בסופו של דבר דחה בית המשפט את תביעת המערערת, ומכאן הערעור שלפני.

7.       השאלה המתעוררת בערעור היא, האם פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות יצר השתק פלוגתא בדבר הנהג האחראי לתאונה.

          בא כוח המערערת סבור, שבית משפט קמא לא היה רשאי להתעלם מקביעותיו של בית המשפט לתביעות קטנות בדבר אחריותו של המשיב לתאונה, שכן הפלוגתא שנפסקה מחייבת אותו. בא כוח המערערת הוסיף, כי המשיב הגיש בשעתו בקשת רשות ערעור על פסק הדין אך משך אותה לפני שנדונה לגופה, ובכך הפך פסק הדין לסופי.

8.       לעומת זאת,         באת כוח המשיב טענה, כי לא נוצר השתק פלוגתא, שכן על פי ניסוח כתב התביעה שהוגש על ידי המערערת, התאונה אירעה בשעה 18:50 אחר הצהריים ונטען כי נפגע הפנס הימני במכוניתו של המבוטח, בה בשעה, שבתביעת המבוטח בבית המשפט לתביעות קטנות נטען שהתאונה אירעה בשעה 06:50, ונפגע הפנס השמאלי במכוניתו של המבוטח. על כן, לאור השוני העובדתי בין שתי התביעות אין מקום לקבוע שפסק הדין שניתן בבית המשפט לתביעות קטנות יצר השתק פלוגתא. עוד הוסיפה באת כוח המשיב וטענה, כי השתק פלוגתא מתקיים בהתקיים ארבעה תנאים שנקבעו בפסק הדין שניתן בע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב(2) 561 (1968), ואלה לא התקיימו בעניינו של המשיב. בין היתר טענה באת כוח המשיב, כי לאור השוני העובדתי בין התביעות (כמתואר לעיל), אין מדובר בפלוגתה זהה, ולאור קשיי השפה של המשיב, לא ניתן לו יומו בבית המשפט לתביעות קטנות.

9.       לאחר ששקלתי טענות באי כוח הצדדים, הנני סבור, כי הדין הוא עם המערערת.

          משקבע בית המשפט לתביעות קטנות, בתביעה שבין המבוטח והמשיב, כי המשיב הוא האחראי לתאונה, פלוגתה זו הושתקה, והמשיב לא היה רשאי לכפור בה. אמנם בית משפט קמא התרשם אחרת ממהימנותו של המשיב, אך בכך אין כדי לאיין את מעשה בית הדין, שנעשה על ידי בית המשפט לתביעות קטנות.

10.     ככל שהדברים אמורים בטענת באת כוח המשיב, בדבר השוני העובדתי בין שתי התביעות, כי אז ברור הדבר שבתביעת המערערת נפלה טעות סופר (והדבר אף צויין בסיפא לפסק הדין קמא). חרף התחמקותה של באת כוח המשיב מלהשיב לשאלתי, האם יתכן שבין המבוטח והמשיב הייתה יותר מתאונה אחת באותו יום, אין מחלוקת שבין המשיב והמבוטח אירעה רק תאונה אחת, וממצאי בית המשפט לתביעות קטנות בדבר אחריותו של המשיב לתאונה, מתייחסים לאותה תאונה יחידה שבה היו מעורבים הצדדים.

11.     באשר לקשיי השפה של המשיב, לא ברור מדוע סבר בית משפט קמא, שקשיי השפה הם שהסיטו את דעתו של בית המשפט לתביעות קטנות לקבוע שהמשיב אינו מהימן. בית המשפט לתביעות קטנות פרט בפסק הדין מדוע הוא מעדיף את גרסת המבוטח על פני גרסת המשיב, ואין כל מקום להניח, שבדיון שהתקיים נפל פגם כלשהו, במיוחד לאור העובדה שהמשיב נעזר בדיון בבנו, השולט בשפה העברית.

12.     עם כל הכבוד, לא מצאתי כל בסיס לטענות באת כוח המשיב, כי לא ניתן למשיב יומו בבית המשפט לתביעות קטנות. העובדה שהמשיב ובאת כוחו אינם מרוצים מהתוצאה שהתקבלה בבית המשפט לתביעות קטנות, אינה מצדיקה את הטענות, כאילו בית המשפט לתביעות קטנות פגע בזכויותיו של המשיב. אם סבר המשיב כי נפלו פגמים בפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות, היה מקום למצות את הליכי הערעור, ואין מקום שהליכים שכאלה יתנהלו על דרך "התקיפה העקיפה" בבית משפט השלום.

13.     סופו של דבר הוא, שהנני סבור, שמעשה בית הדין שנעשה בבית המשפט לתביעות קטנות מחייב את המשיב, וכפועל יוצא מכך היה על בית משפט קמא לקבוע, כי המשיב הוא האחראי לתאונה.

14.     לעניין הנזק שנגרם: על פי הראיות שהוצגו לבית משפט קמא, ובעקבות שמאות שנעשתה, שילמה המערערת למבוטח התשלומים הבאים:

(א)     בתאריך 25.5.2010 שולם למבוטח סך                                                                       4,956    ש"ח.

(ב)      בתאריך 21.4.2010 שולם לשמאי מטעם המערערת שכר טרחה בסך     400       ש"ח.